האם סטואי הוא אזרח העולם
או שסטואי הוא תוצר של החברה בה הוא חי?
בעקבות מפגש שיח סטואי. שאלה אחת הנוכחות במפגש:
“משתפת במחשבה שמסתובבת בראשי מאז המפגש בראשון:
האם ניתן לקיים חיים סטואים במנותק מהסביבה בה אנו חיים? אם אחיה בשווייץ או בסוריה, האם אוכל לקיים את 4 המידות באופן זהה?
מחד, לא אמור להיות תלוי
ומאידך, האדם הסטואי קשור לחברה בה הוא חי ואמור לפעול בתוכה וברמה מסויימת, בהתאם לה”
לדעתי זו שאלה טובה מאוד.
השאלה מכילה את ההבנה שהסטואיות היא אסכולה פילוסופית דוגמטית. עם תפיסת עולם סדורה. עם קו מנחה לחיות לפיו, שחוצה תרבויות ותקופות (וגם עומד במבחן הזמן).
מצד שני, השאלה מוכיחה שיש מרכיבים אינדיבידואלים. שמצריכים בחירה המבוססת על נסיבות.
במענה ישיר לשאלה, יש אמירה סטואית, שהאדם החכם יהיה מאושר גם על גלגל העינויים.
המשמעות היא, שאושרו של אדם אינו תלוי בנסיבות חיצוניות. האושר של האדם תלוי בבחירות המוסריות שהוא עושה. דהיינו במידותיו הטובות ושיפוטו.
על כן, התשובה המיידית היא, שאפשר יהיה לקיים את המידות הטובות בכל מקום ותקופה.
בספר ה"שיחות" (Discourses), ספר א', פרק 9, פסקה 1 אומר אפיקטטוס:
"אם הדברים הנאמרים על ידי הפילוסופים אודות הקרבה בין אלוהים לאדם נכונים, מה עוד נשאר לבני אדם לעשות מלבד מה שעשה סוקרטס? לעולם לא להשיב לשאלה: 'לאיזו מדינה אתה שייך?' בטענה שאתה אתונאי או קורינתי, אלא שאתה אזרח העולם (κόσμιος)."
אפיקטטוס מסביר, שלא נכון לראות את עצמנו שייכים רק למקום שהגענו אליו באקראי ולא מבחירה. מי שמתבונן איך העולם בנוי ומתנהג, לומד שבכל מקום בו יש בני אדם, יש קהילה של אנשים בעלי יכולת רציונלית. התבונה האלוהית מחברת את בני האדם בכל מקום.
עכשיו לעניין האינדיבידואלי.
בספר "על החובות" של קיקרו שמבוסס על יצירה של פנאיטיוס הסטואי. שם קיקרו מצטט את פנאיטיוס המדבר על חובות האדם.
החובות שלנו הן לאור:
היותנו יצורים רציונליים (שזה אומר חובות אוניברסליות)
התכונות האישיות שלנו והחובות האישיות שלנו
נסיבות המקרה הספציפי שלנו המספקות אחריות חברתית. כלומר איפה נולדתי לאיזה משפחה וכד'
החובות שמתוך הבחירות והרצונות שלנו
פנאיטיוס הסטואי מהתקופה האמצעית של הסטואיות היה הראשון שפיתח את המושג הזה. וקיקרו בספר שלו "על החובות"', מתבסס על מה שכתב פנאטיוס. הוא זיהה ארבע פרסונות המבוססות על: הטבע האוניברסלי שלנו כבני אדם - כלומר יכולותינו הרציונליות, נטיותינו הטבעיות ותכונות האופי שלנו, נסיבות חיצוניות. ואורח החיים שאנו בוחרים בחופשיות. גם לא קיקרו, וגם ככל הנראה לא פנאיטיוס, מבהירים איך ניתן לאזן את ארבעת הפרסונות בצורה הטובה ביותר בחיים האמיתיים.
אפיקטטוס מפשט את זה. הוא אומר שראשית, אדם הוא יצור רציונלי. לאחר מכן, האדם הוא יצור רציונלי עם יכולות ייחודיות. יתר על כן, האדם הוא יצור רציונלי בעל יכולות ייחודיות עם יחסים משפחתיים ייחודיים ואזרחות ספציפית.
לבסוף אדם הוא יצור רציונלי עם יכולות ייחודיות, יחסים ועם היסטוריה של בחירות ספציפיות. לאחר השלמת הבחינה האישית הזו של כל אחד והנסיבות והתכונות שלו, כל אחד ואחת יכולים לראות את חובותיהם בצורה ברורה יותר.
אפיקטטוס אומר (2.10.12): "אם חבר מועצה של איזה עיר אתה, זכור כי חבר מועצה אתה; אם צעיר הנך, זכור כי צעיר הנך; אם זקן- כי זקן הנך; אם אב- כי אב הנך. אם תתבונן היטב בכל הכינויים האלה, תמצא שכל אחד מסמן את החובות הכרוכות בו".
יש גם היררכיה בחובות.
אם נשים בראש סדר העדיפיות את החובה לכל היצורים הרציונליים. לא נעשה עוול גם למישהו ממקום אחר, תרבות אחרת וכד’. המשפחה אליה אני משתייך גם מייצרת חובות. אבל לא על חשבות חובות אוניברסליים. הבחירה שלי, מייצרת לי עוד אחריות. אבל לא על חשבון המשפחה ואחרים. כלומר הבחירה להשתייך לקהילה שבחרתי בה, לא תבוא על חשבון אנשים מקהילה אחרת. ועוד…
אפיקטטוס מפשט את זה, לשני סוגים עיקריים של תפקידים והוא אומר ספר "השיחות" 3.23.3:
"כל עשייה שאנו עושים, אם אין קנה מידה לפנינו, העשייה תהיה אקראית, ואם נשתמש בקנה מידה בלתי מתאים, הרי ניכשל לחלוטין. ברם, יש לנו שני קני מידה, אחד כללי ושני מיוחד. הראשון מחייבנו להתנהג כבני אדם. מה כוללים אנו בביטוי זה ? שלא נתנהג ככבש באקראי, אם כי בעדינות, ולא כחיה רעה מזיקה. השני נוגע למקצועו המיוחד של כל פרט ולרצונו החופשי. המנגן בנבל ינהג כמנגן בנבל, הנגר כנגר, הפילוסוף כפילוסוף והנואם כנואם. ".
אפיקטטוס מדגיש לעומת 4 התפקידים, את ההבחנה בבחירות שלנו בין היותינו בני אדם שחיים בחברה ואז זה גובר על כל תפקיד מסוים שעשוי להיות לנו, מה שאומר שבכל דבר שאנו עושים עלינו לפעול מתוך מחשבה על טובת האנושות, לא רק של אנשים ספציפיים. הנגר יהיה נגר והפילוסוף פילוסוף, אבל שניהם בראש ובראשונה בני אדם.
אז התשובה היא: אפשר לפעול נכון סטואית - על פי מידות טובות בכל מקום. לאן אני משתייך ולמי אני משתייך, הקנה מידה המשותף, הוא קודם.
נסיים בציטוט מהאהובים עלי של מרקוס אורליוס:
“מחשבות לעצמי” ספר 5 "(16) כטיב הגיגיך החוזרים ונשנים כך יהיה טיב רוחך; הלא הנפש נצבעת בגוני המחשבה. צבע אותה אפוא ברצף מחשבות כגון אלה: היכן שאפשר לחיות, שם גם אפשר לחיות טוב ועל כן ניתן גם לחיות טוב בארמון.".